<h1>ספר החינוך מצוה שע"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנצטוה הנזיר, והוא האדם שהפריש עצמו מן היין, לגדל שער ראשו כל ימי הזירו ליי, שנאמר [במדבר ו'] גדל פרע שער ראשו. ולשון מכילתא גדל פרע מצות עשה, ומניין בלא תעשה, תלמוד לומר תער לא יעבור על ראשו. משרשי המצוה. הקדמה. כבר כתבתי בפתיחת הספר כי בהיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא בריה משותפת מחומר ושכל וזהו האדם, היה דבר ראוי ומחוייב כדי להיות קילוסו ברוך הוא עולה יפה מבריותיו שעם בריה זו לא יחסר מעולמו כל האיפשרות שיש בדעתינו להשיג וכולי, כמו שכתבתי שם, ואין ספק כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שכלינו לשכון בתוך חומר בעל התאוות והחטאים ראוי היה שיכלנו לעמוד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלהים הנצבים עליו. ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכון בתי חומר ואחר שנשתעבד לזה מוכרח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים ולהשתדל בצרכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בניין הבית עציו ואבניו ויסודותיו מבלתי שישגיח האדם עליו, ואם כן אחרי היות כוונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו, בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החומר וישים מגמתו לעבודת קונו אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עון אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו, וכדאמר רבי יוסי במסכת תענית פרק שלישי [כ"ב ע"ב] שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, ופריש רב יהודה בשם רב טעמיה דרבי יוסי משום דכתיב [בראשית ב'] ויהי האדם לנפש חיה אמרה תורה נשמה שנתתי בך החיה, ועל זה אמר המלך החכם [קהלת ז'] אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. וזו היא קדושת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החומר וישבור תאוותיו במה שאינו חרבן גמור אל הבית, כגון מניעת שתיית היין וגידול השיער, כי בזה יכנע היצר ולא ידלוף הבית בעבורו ולא יהרסו פינותיו אבל תתחזק בו עבודת השכל ויאורו מהלכיו וכבוד יי תשכון עליו ויתקיים באיש הזה כוונת הבריאה מבלי התמעט עבודת שכלו אל בוראו מפני שתוף החומר שבו. והראייה שעניין גידול השיער הוא כמו כן מפני הכנעת היצר כמו שאמרנו מה שאמרו זכרונם לברכה בנזיר ריש פרק קמא [ד' ע"ב] אמר רבי שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת בא אדם אחד לפני מן הדרום ראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה נאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדיני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רימה ותוליעה, העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי חמדתיו ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני כמותך ירבו נודרי נזירות, עליך הכתוב אומר [במדבר ו'] איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר ליי', ועל כן כדי להכניע היצר גם כן נצטווה לגלח כל שערו במלאת ימי נזרו ולא הורשה לתקן אותם וליטול מהם קצת כדי שלא ישוב יצרו עליו כאשר בתחילה, אבל נתחייב לגלחם מכל כי אין ספק שהשער הגדול ביותר או הגילוח הגמור יפסיד תואר האדם.
ואל תתפשיני בטעם זה שכתבתי ממה שאמרו זכרונם לברכה [נזיר י"ט ע"א] יביא כפרה על עצמו שציער עצמו מן היין, כי גם זה יתכן על טעמינו, כי אחר שאמרתי שאין רשות נתונה לאדם להשחית ביתו ולקלקל דבר בבניין אשר בנה הבונה הראשון ראוי לו להביא כפרה על נפשו כי אולי נטה מן הגדר המחוייב עליו בעניין גופו ונשמתו, כי שמא טבעו ובניינו נכון על צד שהנזירות ענוי יותר מדאי על נפשו, וכל דרכי השם ישרים וצדיקים ילכו בם. והרב משה בן נחמן זכרונו לברכה כתב בפירושיו [במדבר ו'] על דרך הפשט בטעם החטאת שמביא הנזיר לכפרה כי העניין הוא שצריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם דמכיון שהיתה עליו רוח ה' והתחיל להיות נזור לה' ראוי היה לעמוד כן כל ימיו, ושבעים פנים יש לתורה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [נזיר ל"ז ע"א] שאם נתגלח הנזיר בין בזדון בין בשגגה ואפילו באונס הרי זה סותר מניינו ומתחיל למנות שלשים יום, דקיימא לן [נזיר ה' ע"א] סתם נזירות שלשים יום כדי שיהיה לו פרע. ובמה דברים אמורים כשנתגלח ברוב ראשו בין בתער בין במין תער ולא נשאר כדי לכוף ראשן לעיקרן, אבל גילח מיעוט שער ראשו אינו סותר מניינו מפני כן, וכמו כן אינו סותר מניינו מפני שתיית היין ואפילו שתה ממנו ימים רבים, אבל סותר הוא מניינו מפני הטומאה כמו שמפורש בכתוב. ומה שאמרו זכרונם לברכה [נזיר ב' ע"א] גם כן בעניין נזירות דכל כינויי נזירות כנזירות, כלומר מי שהיה לו עלג או מקומות שהכל עלגין ודרכן לומר במקום נזיר נזיק או נזיח או פזיח ואמר אחד מלשונות אילו על עצמו, כגון שאמר אהא נזיק או נזיח או פזיח הרי זה נזיר, שאין אומרים בנזירות שיהיו דברי פיו בכיוון כלבבו כמו בשבועה, אלא מכיוון שבלבבו להנזר ואמר דברים שיש להבין בהן שיהא נזיר אף על פי שהן מלות שאין עניין הנזירות מובן מתוכן יפה הרי זה נזיר, וכן מה שאמרו שידות נזירות כנזירות, ומה הן הידות, כגון שאמר אהא והיה נזיר עובר לפניו הרי זה נזיר, או שאמר אהא נאה ותפס בשערו הרי זה נזיר.
וכן האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן התגלחת או מן הטומאה בלבד הרי זה נזיר גמור. והאומר הריני נזיר על מנת שאשתה יין או אטמא למתים או אגלח הרי זה נזיר ואסור בכולם מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. ונשאלים על הנזירות כדרך שנשאלין על שאר הנדרים. והאב מדיר את בנו קטן עד י"ג שנה ויום אחד בנזיר, אבל לא האם, ודבר זה קבלה. והגוים אין להם נזירות, אבל יש נזירות בעבדים ובנשים. והבעל והאב מיפר לאשה נדר נזירות כמו שאר נדרים, וכן האדון אם ירצה כופה לעבד לשתות יין ולהטמא. ונוהגת מצוה זו שחייב בגידול השיער כל מי שנדר בנזיר בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאף על פי שלמדונו זכרונם לברכה [נזיר י"ט ע"ב] שהנזירות נוהגת בארץ ישראל, כלומר שחייב כל אדם להיות נוהג נזירותו בארץ ישראל כמניין הימים שנדר, ושאין עולין לו הימים לימי נדר נזרו אלא שם, בחוצה לארץ גם כן כל דקדוקי נזירות עליו, לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, לפי שעכשיו בעוונות אין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. ועוד אמרו זכרונם לברכה שכופין אותו אם יש בנו כח לכופו לעלות בארץ ולנהוג נזירותו שם עד שימות או עד שיבנה בית המקדש וישלים קרבנותיו.
